החלטה בתיק ב"ש 6988/06

1.         לפני בקשה לעצור את המשיבים עד תום הליכים בתיק העיקרי, שבגדרו מייחס כתב האישום למשיבים 1-4 עבירת הריגה ולמשיבים 2, 3, 5, 6 ו-7 עבירת חבלה בכוונה מחמירה.

2.         המשיבים הם בני משפחה אחת המתגוררת במחנה הפליטים שועפט בירושלים בשכנות למשפחת עלי מוסא עלקם (להלן: המנוח). על פי כתב האישום, בין שתי המשפחות שררו יחסים מתוחים, וביום 19.9.06 גלשה מריבה בין ילדי המשפחות למריבה  המלווה באלימות קשה, שהחלה בעימות מילולי שהוזמן ע"י בנו של המנוח האני. לאחר הפסקת הריב המילולי, בערבו של אותו יום, כאשר האני פגש במשיבים 2 ו-7 והמשיבים 3 ו-6 הצטרפו, התפתחה המריבה לעימות פיזי, שבו תחילה נפגע האני בראשו ונדקר ברגלו, ולאחר מכן, משהתרחבה מעורבות בני שתי המשפחות, נפגע המנוח באופן שהביא למותו. אין מחלוקת  כי לאחר שנודע למשפחת המנוח שאביהם נפטר, יצאו מספר מהם ושרפו מספר בתים (שמונה בתים), מפעל אלומיניום וכלי רכב של המשיבים.

3.         בחינת חומר הראיות מעלה כי ניתן למצוא בסיס לעובדות כתב האישום בחומר הראיות, למצער בהישען על הודעות חלק מהמעורבים המשתייכים למשפחת המנוח. ברם, באי-כח המשיבים טוענים כי חומר הראיות עומד אך באופן טכני בדרישת הראיות לכאורה, כאשר בחינתו הכוללת, תוך התייחסות לאלימות של משפחת המנוח, מלמדת כי האלימות ננקטה קודם כל ובעוצמה רבה על ידי משפחת המנוח. לטענת הסנגורים, בנסיבות אלו תמוה מדוע כלפי הגורמים האלימים במשפחת המנוח לא הוגש כתב אישום בכל הנוגע למעשיהם בתגרה שאליה מתייחס כתב האישום, ואף לא הוגשה בקשה למעצר עד תום הליכים. לשיטתם, מדובר באפליה בלתי מוצדקת, המלמדת על גישה פסולה של המאשימה. עוד טענו הסנגורים כי הפרקליטות קבעה עמדתה לאלימות שננקטה על פי הנזק שנגרם בפגיעה, ומאחר שהפגיעה במשפחת המנוח היתה גדולה יותר, התעלמה למעשה מהאלימות שננקטה כלפי משפחת המשיבים. על פי הנטען, גישה כזו היא גישה המבוססת על עובדות מקריות ואינה נותנת ביטוי לתמונת האירוע האמיתית.

            בנוסף, באי-כח המשיבים 4 ו-7 הדגישו כי אין בסיס בחומר הראיות לכוונה המיוחדת הנדרשת לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, מאחר שמחומר הראיות עולה כי לא קדם למעשה תכנון, ועל כן, לשיטתם, היה על המבקשת לבחור סעיף אחר מהחוק הפלילי, שהוא פחות חמור.

            ב"כ משיב 3 טוען כי אין להישען על ההודעות שניגבו משלוש בנות משפחת עלקם, שהן היחידות המייחסות למשיב 3 פגיעה במנוח (האחיות נג'אח והיפא והאחיינית אנסאם), מאחר שהן סותרות הודעות אחרות של עדים שהם ניטרליים, לשיטתו, או שהם נמנים על משפחה בני משפחת עלקם. הסתירות הנטענות נוגעות למיקומו של משיב 3, בין בתחילת האירוע והן בהמשכו, והן לגבי נותן המכה למנוח. עוד הוא מצביע על העובדה שאחותן חנא אמרה שמשיב 1 הוא שהכה את אביה ואותה. בהישען על אי-התאמות או סתירות אלו, טוען ב"כ משיב 3 כי קיים כרסום של ממש בראיות התביעה לגבי משיב 3, והדבר, לשיטתו, מצדיק העדפת חלופה לגביו באופן מיידי.

            ייאמר כבר כאן כי, בחינת הודעת חנא מלמדת כי היא עצמה טוענת שלא הבחינה היטב במתרחש, ונראה גם שיש חשיבות בהקשר זה למקום עומדן של העדות בעת האירוע, כדבר המשליך על זווית הראיה, ויכול להסביר שוני בגרסה. הבירור הנוגע לעניין דינו שייעשה בדיון בתיק לגופו.

4.         ב"כ המבקשת טען כי בקביעת העמדה כלפי מעשי המעורבים בתגרה, ראתה המאשימה לנכון ליתן משקל מיוחד לשני עדים "נייטרליים", והם איימן אברהים (שהוא חבר של משיב 3 וקרוב משפחה של המשיבים) וחסן עלקם (שאינו קרוב של המנוח). גרסת עדים אלו מפריכה לטענת ב"כ המבקשת את גרסת המשיבים. גרסת המשיבים, לטענת ב"כ המבקשת, גם אינה משתלבת עם התיעוד הרפואי המלמד על פגיעות חמורות במנוח ובהאני. עוד הסביר ב"כ המבקשת כי בקביעת עמדתה נתנה המבקשת משקל לפירוט ולהיגיון הפנימי של הודעות עדי משפחת המנוח, ובין השאר לעובדה שבמשפחת המנוח היו פגיעות משמעותיות לעומת פגיעות שטחיות במשפחת המשיבים, עובדה שלשיטתו מלמדת על עוצמת האלימות שהפעיל כל צד. כמו כן ציין ב"כ המבקשת כי, בהודעות בני משפחת המנוח היתה התייחסות ספציפית המזהה את מבצעי המעשים. כן נשענת המבקשת על אמרות ספונטאניות שנאמרו בשיחה בין המשיב 1 והמשיב 2 שהוקלטה בלי ידיעתם. המבקשת לומדת מתוכן השיחה בין השניים, כי הם שמעו מהחוקר את התיאור המדויק של האירוע. כך, חסן נשמע אומר: "אני אומר לך צייר אותה בדיוק מה קרה יא ואיל בדוק, אתה מוהנד וחאלד הכיתם אותו ואני באתי מהבית והכיתי אותו ואחמד הכה אותו עם שרשרת ברזל כאשר היה על הרצפה". שיקולים אלו הביאו את המאשימה להעדיף את גרסת משפחת המנוח, מה גם שהפגיעות במשפחה זו ביססו עבירות תוצאה.

            ב"כ המבקשת שולל קיום הגנה עצמית, בטענו כי בחומר הראיות משתקפת יוזמת המשיבים כמי שיצאו אלי קרב, פתחו בסבב האלימות הפיזית בערב ונקטו באלימות קשה.

5.         בחינת חומר הראיות מלמדת ששיקולים אלו של המבקשת, המונחים ביסוד עמדתה, מבוססים בו. שיקולים אלו סבירים ומשכנעים, לפי עצם טיבם. על כן, מקובלת עלי הטענה שחומר הראיות מבסס סיכוי סביר להרשעה בעבירות שצוינו בכתב האישום. אשר לעובדה שמצויות בחומר הראיות הכולל גם גרסאות אחרות, אומר כי בירור הגרסה האמיתית הוא עניין לדיון גופו, שהרי שאלת המהימנות אינה עומדת למבחן בשלב זה.

6.         עם זאת, בהקשר להעדפת הגרסה, יודגש כי, גם על גופם של בני משפחת המשיבים נמצאו סימנים לפגיעה: על משיב 1, חסן מחמד עלי, אשר על פי הודעתו הוכה ע"י האני ואיוב ממשפחת עלקם, הבחין החוקר בסימני חבלות ביד שמאל וביד ימין. כמו כן, העובדה שאלימות ננקטה ע"י שני הצדדים אינה יכולה להיות במחלוקת. כך, מוחמד עלקם אמר, בין השאר, ששני הצדדים תקפו במקלות ובאבנים, עובדה העולה גם מהודעות אחרות. בנסיבות אלו, גם אם יש טעם בהעדפת הגרסה שאומצה ע"י המבקשת, יש מקום לומר, לאור האלימות הברורה של בני משפחת המנוח המשתקפת מן הראיות, ולאור העובדה שמצויות בחומר הראיות גרסאות שונות, כי לא ניתן לבטל את האפשרות שבסופו של דבר ימצא בית המשפט שידון בתיק העיקרי כי לטענת ההגנה העצמית, המוצאת ביטוי עובדתי בהודעות שונות, ולאו דווקא באלו של בני משפחת המשיבים, יש יסוד של ממש. כך למשל, העד איוב עלקם אמר בהודעתו מיום 25.9.06: "זה נכון שאני תקפתי והיה לי גרזן ביד ונתתי מכות עם הגרזן, אבל אני לא זוכר במי זה פגע ממשפחת מוחמד עלי" (עמ' 1, ש' 8-10). עובדת קיום בסיס ראייתי גם לגרסה לפיה בני משפחת המנוח נקטו אלימות משמעותית, גם אם היא אינה מבטלת את עובדת קיום ראיות לכאורה בעבירות שביצעו המשיבים, יש בה כדי להשליך על מידת הסיכון שיש לייחס למשיבים, בלמדה על מהות האירוע שבו פעלו באלימות: מדובר באירוע שבו כל הצדדים לא בחלו באלימות קשה. שיקול זה רלבנטי למצער לעניין חלופת המעצר.

7.         אשר לטענה כי התביעה בחרה בעבירה שלא יהא בידה להוכיח את הכוונה הנדרשת, אציין כי הוכחת הכוונה יכולה להתבסס על כלל נסיבות העניין - ולאו דווקא על התכנון. מסייעת להוכחה זו ההנחה העובדתית לפיה אדם מתכוון להשיג את התוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. מכל מקום, בחינה זו ראוי שתעשה בדיון לגופו. בשלב זה די בתוצאה החמורה כדי לבסס יסוד זה, לכאורה.

            יתר על כן, גם באי-כח המשיבים 4 ו-7 מסכימים כי ניתן למצוא הוראת חוק מתאימה המגדירה כעבירה את המעשים שביצעו המשיבים. כך למשל, עבירת חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות אינה דורשת אותה דרישה, וגם היא חמורה דיה.

8.         אשר לטענה כי המאשימה נהגה איפה ואיפה והתעלמה מאלימות משפחת המנוח - יש לומר כי אין מחלוקת כי גם בשלב המעצר על המבקשת לנהוג בשוויון, ברם, השוויון הנדרש לעניין האפליה הוא בין שווים, ואין בידי לומר כי גישת המבקשת, לפיה חומר הראיות מלמד כי גם כלפי בני משפחת המנוח ניתן היה להגיש כתב אישום באותן עבירות אלימות חמורות שיוחסו למשיבים, ולו מן הטעם שתוצאת האלימות היתה חמורה יותר לגבי בני משפחת המנוח. ואולם, אין ספק כי האלימות שבה נקטו בני משפחת המנוח היתה משמעותית ונכנסת לגדר התנהגות עבריינית. בנסיבות אלו, יש לאלימות זו חשיבות לעניין מידת הסיכון שיש לייחס למשיבים. זאת, בשל מספר טעמים: ראשית, הדבר מפחית מחומרת אלימות המשיבים, מאחר שאלימותם ניתנת להסבר כתגובה לאלימות בני משפחת המנוח (גם אם אינה נכנסת לגדר הגנה עצמית). שנית, אותה אלימות מלמדת לכאורה שהמבקשת עצמה אינה רואה בחומרה סוג זה של אלימות, ומאחר שאלימות המשיבים היתה לכל היותר שונה אך במעט, חומרתה מחווירה.

            בשאלת השוויון, אוסיף כי על פי הודעת ב"כ המבקשת, גם אם לא הוגש נגד בני משפחת המנוח כתב אישום בנושא הקטטה בשל פירוש המבקשת לראיות, הוגש נגד חלק מהם כתב אישום עם בקשה למעצר עד תום הליכים בשל הצתת בתי המשיבים כנקמה על הריגת המנוח. עובדה זו מפיגה את החשש שהמבקשת מפלה את בני משפחת המנוח לטובה בעצם גישתה למעצרם.

9.         לעניין העילה למעצר טוענת המבקשת למסוכנות רבה העולה מנסיבות העבירות, מדגישה את הסכסוך בין המשפחות, ומוסיפה כי בנסיבות הפגיעות האלימות קיימת עילת מעצר סטטוטורית. ב"כ המבקשת הוסיף כי, לשניים מהמעורבים (משיב 3 ומשיב 6) יש הרשעות קודמות, אם כי הודה כי אין מדובר בעבר פלילי מכביד. ב"כ המבקשת הוסיף והפנה בהקשר זה להצתה של בתי המשיבים על ידי משפחת המנוח, כמלמדת על המתח העצום השורר בין המשפחות.

            דומה כי לא יכול להיות ספק בדבר קיום עילת מעצר.

10.       בשל רמת המסוכנות הגבוהה סבור ב"כ המבקשת גם כי אין מקום לחלופת מעצר.

            באי-כח המשיבים טענו כי הסיכון הרלבנטי הוא נקודתי - הסיכון להתפרצות אלימות בין המשפחות בלבד, וסיכון זה, לשיטתם, ניתן להפיג באמצעות תנאי שחרור הולמים. עוד טענו באי-כח המשיבים כי את נושא הסיכון יש לבחון גם לאור עובדת תהליך הסולחה בין המשפחות, שבגדרו משפחת המשיבים שילמה 25,000 דינר למשפחת המנוח כשהוסכם שבתמורה לא יהיו התנכלויות הדדיות בין שני הצדדים, וכן הוסכם שאיש מהגברים של משפחת המשיבים לא יכנס למחנה הפליטים שועפט במשך שנה ויום וכניסתם לירושלים תותר רק לצורך מעבר. כן הוסכם כי לאחר שנה ידונו בהסכם סולחה סופי. קיומו של הסכם סולחה זמני זה יש בו, טוענים ב"כ המשיבים, לדרבן את המשיבים להימנע מהסתבכות נוספת ולהתרחק ממשפחת עלקם, ובכלל זה משועפט, כדי שלא להגדיל את המחיר שעליהם לשלם, וכדי לכבד את קביעות המכובדים שהביאו לסולחה.

11.       לאחר שבחנתי את הטענות שלפניי בעניין החלופה, הגעתי למסקנה כי אפשרות העדפת החלופה לא נשללת בתיק זה. מסקנה זו נשענת על השיקולים הבאים: מול החומרה שבמעשי האלימות שננקטו ע"י המשיבים, עמדה אלימות בני משפחת המנוח, אשר תרמה להתרחשויות. כאמור, על רקע זה מופחתת חומרת מעשי האלימות של המשיבים, שהרי חלק מהאלימות ניתן לייחס לתגובה לאלימות האחרים (גם אם אין מדובר בהגנה עצמית). יש גם לזכור כי אף לפי הגרסה שהמבקשת מחזיקה בה, מי שהחל בעימות המילולי - עימות שלאחר מכן התבטא גם בעימות פיזי - היה בן משפחת המנוח. בנוסף, להפרדת הכוחות בין שתי המשפחות תורמים תנאי הסולחה שתוארה. הדעת נותנת שלמשיבים יש אינטרס לשמור על אותם תנאים כדי לכבד את ההסדר שנקבע, ולא להחמיר את מצבם. יתר על כן, ההליכים שננקטו כנגד בני משפחת המנוח בעניין ההצתה, יש בהם כדי לסייע למניעת עימות נוסף גם מצד בני משפחה זו. בנוסף, עובדה היא שהמשיבים אשר לאחר האירוע ברחו לרמאללה בחששם מנקמת בני משפחת המנוח, הסגירו עצמם לאחר מספר ימים למשטרה. אכן, כטענת ב"כ המבקשת, רק מעצר ימנע כל אפשרות של  פגישה בין המשתייכים על שני המחנות, אבל מדובר בסיכון שהתרחשותו נראית רחוקה, וניתן להוסיף ולהפחיתו באמצעות תנאי שחרור.